על אהבה עצמית והוקרת תודה

*על אהבה עצמית והוקרת תודה*

מאת סיוון זיגרסון

*איזה קטע, נתקלתי בפוסט הזה שכתבתי כאן לפני כמעט שלוש שנים כשחיפשתי משהו ברחבי הפייס ופתאום היה לי אימפולס להקפיץ אותו כאן שוב. 
נזכרתי בתהליך העמוק שעברתי אז עם דן ומרגישה הוקרת תודה על הדרך שלי ועל האנשים שפגשתי עד כה בדרך. 
זוגיות זה מסע. 
אגב, לכל החיים.
וכמו בכל מסע ישנם חלקים שאי אפשר לנשום בהם וגם חלקים שהנוף מרהיב כל כך ומרחיב את הנשימה. 
אז הנה הפוסט, מקווה שיעשה לכן טוב בלב.
באהבה,
סיון.

הי יפות, 
הפוסט הזה עוסק באהבה עצמית. הוא קצת ארוך…אבל נכתב מהלב. אני מרגישה שזה המקום לשתף אותו. אשמח לשמוע מה אתן חושבות, מרגישות מול המילים ובכלל. באהבה .

*על אהבה עצמית והוקרת תודה*

אחד הדברים הדומיננטיים שהיו נוכחים בחיי כשלא הייתי בזוגיות היה המושג הזה, אהבה עצמית. הייתי שומעת הרבה מחברים, מטפלים וגם סתם אנשים מזדמנים, שבשביל לאהוב מישהו אחר, בכדי בכלל לפגוש אדם אחר באמת, אני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי.
ומה זה בכלל לאהוב את עצמי? 
כל כך הרבה עסקתי בשאלה הזו – היא סקרנה אותי, עצבנה אותי, הפכה אותי, סובבה אותי. השלכתי אותה אלפי פעמים לפח ואז שאלתי שוב: מה זה אומר לאהוב את עצמי?
אם לומר את האמת, הרגשתי שאני מאוד אוהבת את עצמי. הרגשתי מוערכת במקום העבודה שלי, הייתי מוקפת בחברות וחברים טובים, הרגשתי שאני אוהבת את עצמי במחיצתם ושהם אוהבים אותי. חייכתי הרבה, ידעתי שיש לי מלא מה לתרום לעולם ושאני לגמרי מציאה. ככה, כמו שאני. 
אז איך זה יכול להיות שאני כל כך אוהבת את עצמי ועדיין לא יודעת מה זה לאהוב אותי באמת? למה השאלה הזו עדיין מעצבנת אותי? הרגשתי מתוסכלת. אם אני כזו מציאה בעיניי עצמי, למה אני לא נמצאת בזוגיות?

*אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מאמינים שמגיע לנו לקבל*

אז בנחישות (וברכות) נכנסתי עם השאלה הזו פנימה. נתתי לה לבעור בתוכי, לנוע, לבעוט, לעשות בי שמות. ואז פגשתי שם, עמוק בתוכי, משהו שהביא איתו המון כאב: 
הבנתי שאני אוהבת את עצמי במקומות שבהם אני מרגישה טוב עם מי שאני, כשיש לי ערך בעיניי עצמי ובעיניי הסביבה. אבל את המקומות האפלים שבי אני מגנה, שופטת ומבקרת ללא הרף. אני רעה אל עצמי ואפילו מענישה את עצמי ברגעים בהם אני נכשלת או מרגישה לא מספיק טובה. אני חשה אשמה אם חלילה “לא סיפקתי לעולם את הסחורה”. אני נמצאת ביחסי קונפליקט עם הגוף שלי ועם החיים. 
הבנתי שיש לי המון ביקורת – על עצמי ועל העולם. על זה שאני עדיין לא בזוגיות, על כך שאני עדיין לא אמא, שאני לא כמו כולם, שאני בדיליי, שאני לא מספיק טובה. עלו שם המון דברים אבל מה שבטוח, אהבה לא הייתה שם. לא לעצמי ולא לאף אחד אחר.
עם האמונה הזו, שאני לא מספיק טובה, התהלכתי בעולם וחיפשתי זוגיות. אתן קולטות? 
האמונה הזו יצרה, במובן מסוים, את המציאות שלי- באמת לא הייתה לי זוגיות. או שהייתה לי זוגיות- אבל לא מספיק טובה. ומי שמכירה את הסיפור שלי יודעת, שגם כשהזוגיות התדפקה על פתח ביתי, עדיין לא יכולתי להבחין בה- כי עדיין לא האמנתי עמוק בתוכי שזה באמת מגיע לי, שאני באמת ראויה לקשר, שאני באמת ראויה לאהבה.

*הוקרת תודה על תקופת הלבדות*

אני יודעת כמה זה קשה להתחבר למקום של אהבה כשמה שיש זה כל כך הרבה ייאוש ותסכול. אבל הייתי רוצה להציע דרך התבוננות חדשה על התקופה הזו, שבה אין זוגיות ויש הרבה לבדות. התקופה הזו יכולה להיות תקופה נהדרת ללמידה, התפתחות וחיזוק האהבה העצמית. 
לכל אחת יש מסע משלה ויש לו המון משמעות. הזמן הזה, לפני הגעת בן הזוג המיוחל, הוא זמן מקודש שיש בו הרבה מרחב ומקום להתבוננות ועבודה פנימית.

האתגר העיקרי שלי היה לקבל את עצמי על כל יתרונותיי ומגרעותיי, להכיר ולאהוב את העובדה שאני לא מושלמת ושבכל זאת אני ראויה לאהבה.
מה האתגר שלכן?

 

תגובות

(0)